מתי כתבתם את הסיפור הראשון שלכם?

חשבו על הפעם הראשונה שבה כתבתם סיפור. רובנו לא זוכרים את זה משום שלרוב לא נשארו עדויות לכך. זה קרה הרבה לפני שלמדנו לכתוב, הרבה לפני שלמדנו לקרוא.

לרובנו קראו סיפורים כשהיינו תינוקות, והניחו לנו ספרים צבעוניים ביד. ישבנו מרותקים לסיפור שלא הבנו את כל מילותיו, ושמענו את אבא, או אמא, או סבא וסבתא מספרים לנו אגדה. אנחנו לא זוכרים את הפרטים אבל אנחנו זוכרים את הקול שלהם, אולי את האינטונציה הסבלנית והאטית שמנסה להתאים את עצמה לתפיסה של תינוק. אולי יש אפילו תצלום שמתעד אותנו מאזינים בשעת הסיפור. משם, מהרגע שפתחו בפנינו את האפשרות הזאת, המשכנו הלאה לבד.

מזהים את המראה של תינוק או ילד קטן שמדבר אל עצמו כשהוא משחק בצעצועים או מדפדף בספר ומנסה לחקות את האינטונציה של המבוגר שסיפר לו סיפור? זהו המעקב המרתק העצמי שלו אחרי עלילה כלשהי שהוא רוקם בעצמו. זהו המקור, זוהי חדוות היצירה והגילוי של העולם, מבלי להכניס לכאן הגדרות נוספות כמו עריכה, שכתוב, סגנונות סיפור וכן הלאה. זוהי היכולת של כולנו לספר סיפור באותיות שיש לנו באותו הזמן. זוהי מלאכת הסיפור פשוטה כמשמעה, ואין אדם אחד שלא עשה זאת, משום סיפור הוא הדרך שלנו להבין את העולם, את עצמנו, ואותנו בתוכו.

זוהי גם התשובה לריבוי הטעמים שלנו בספרות, הסוד של המשיכה שלנו לחומרי הקריאה שסביבנו. כל אדם פיתח לבד את הסגנון שלו בסיפורת מרגע שהתחיל לספר לעצמו את העולם. מכאן נובע שאין כזה נכון או לא נכון בכתיבה, יש רק הסיפור שלכם שאותו התחלתם כתינוקות, ומותר לכם להמשיך ולכתוב גם היום כמבוגרים.