תשמעו סיפור...

האם לכתוב טקסט שמדבר רק על עצמך מבלי להפיק מכך הארה נוספת לקורא על עצמו, או טקסט שבו הקורא מרגיש שהזמנת אותו פנימה לעולמך, שבו ירגיש שהוא נכנס למקום שבו הוא מזהה כל כך הרבה מהעולם שלו? למי אנחנו כותבים? כל כותב מתרגם השראה באמצעות השפה הפנימית שלו. לא תמיד נהיר לנו אם השפה הפרטית שלנו מובנת לאחרים, או משמעותית להם. הרשות נתונה לכל כותב אם לשלב את הביטויים הפנימיים האלה בתצלום עולם רחב יותר שנתפס באותו רגע רק בעיניו. מתי קורה הקסם? כשהקוראים מרגישים שהתצלום הפרטי הזה נוגע גם בהם ולא רק בכותב, ההשראה הופכת לדו-כיוונית גם אם חשבתם שאתם כותבים רק לעצמכם. זהו היבט שנוי במחלוקת משום שבסופו של דבר אנחנו לא כותבים משום שיש לנו קהל, אלא יש לנו קהל משום שאנחנו כותבים. עם זאת, אם יצאת קצת מעורך כדי לוודא שמה שראית עבר בתרגום מדויק גם לקורא והניע אותו לראות מראות נוספים משל עצמו, יכול להיות שזה מה שמסמן לנו שהצלחנו לבטא השראה בכתיבה, כך שלא רק אנחנו נפעמים ממנה. לפעמים אנחנו אכן כותבים כדי שאחרים ישמעו את הסיפור שלנו ויבינו מה שאנחנו רוצים לומר. לפעמים כתיבה היא גם בשביל אחרים ולא רק בשביל עצמ

חשבו על הפעם הראשונה שבה כתבתם סיפור. רובנו לא זוכרים את זה משום שלרוב לא נשארו עדויות לכך. זה קרה הרבה לפני שלמדנו לכתוב, הרבה לפני שלמדנו לקרוא. לרובנו קראו סיפורים כשהיינו תינוקות, והניחו לנו ספרים צבעוניים ביד. ישבנו מרותקים לסיפור שלא הבנו את כל מילותיו, ושמענו את אבא, או אמא, או סבא וסבתא מספרים לנו אגדה. אנחנו לא זוכרים את הפרטים אבל אנחנו זוכרים את הקול שלהם, אולי את האינטונציה הסבלנית והאטית שמנסה להתאים את עצמה לתפיסה של תינוק. אולי יש אפילו תצלום שמתעד אותנו מאזינים בשעת הסיפור. משם, מהרגע שפתחו בפנינו את האפשרות הזאת, המשכנו הלאה לבד. מזהים את המראה של תינוק או ילד קטן שמדבר אל עצמו כשהוא משחק בצעצועים או מדפדף בספר ומנסה לחקות את האינטונציה של המבוגר שסיפר לו סיפור? זהו המעקב המרתק העצמי שלו אחרי עלילה כלשהי שהוא רוקם בעצמו. זהו המקור, זוהי חדוות היצירה והגילוי של העולם, מבלי להכניס לכאן הגדרות נוספות כמו עריכה, שכתוב, סגנונות סיפור וכן הלאה. זוהי היכולת של כולנו לספר סיפור באותיות שיש לנו באותו הזמן. זוהי מלאכת הסיפור פשוטה כמשמעה, ואין אדם אחד שלא עשה זאת, משום

לא קל להקסים מבוגרים, ולכן שמחתי כשגיליתי סדרה חדשה להתמכר לה בשעות הפנאי המעטות שלי (באתרי צפייה יישרה, כמובן). כשחיפשתי מה כתבו עליה כבר ברור היה לי למה החמצתי אותה. אין לי מושג מי החליט לתרגם את שם הסדרה Once upon a time ל"עד עצם היום הזה"משום שהשם הזה מחמיץ את הקסם שבאגדה.  "היה היה פעם" הוא נקודת הכניסה שלנו לכל סיפור או אגדה שאנחנו מספרים לעצמנו על המציאות, ובמיוחד כשאנחנו רוצים לסטות ממנה. לפעמים האגדה משתלבת בחיים שלנו, לפעמים היא המעוף שלנו החוצה ממנה כדי להתמודד, כדי להתנחם וכדי לעשות לעצמנו סיעור אונות כדי למצוא לה פתרון יצירתי. מכל מקום, לטעמי לפחות, היא חייבת להתחיל בנקודה שתסקרן אותנו ותניע אותנו לרצות לזרום איתה. "היה היה פעם" מתחיל הרפתקה. "עד עצם היום הזה" מסכם אותה עוד לפני שהתחלנו בכלל את המסע. הוא אינו מסקרן אותנו דיו כדי להיכנס, בעיקר כשהיום הזה הוא בדיוק אזור הזמן שאנחנו לא רוצים להיות בתוכו כעת. בטח לא כשמספרים לנו סיפור.  כשאנחנו כותבים סיפור, אנחנו רוצים להתחיל לצעוד אתו ולהגיע לסוף שלו לאט, אנחנו עושים ז