תשמעו סיפור...

שרת התרבות של צרפת הודתה שאינה מכירה ספרים של חתן פרס נובל לספרות השנה, פטריק מודיאנו, ובכלל, היא לא קראה אף ספר בשנתיים האחרונות. טוענים שזה קורה לרבים, אלא שאני רוצה לעודד אתכם ולחלץ אתכם מהמבוכה לנוכח ההתנשאות הספרותית - אם אתם כאן זה סי מן שאתם קוראים ועוד איך. זה לא נכון שאנשים כבר לא קוראים בכלל, הם פשוט שינו את העדפותיהם בקריאה. היום, כשהם קוראים ספרים הם מתמרדים נגד סדר העדיפויות ה"איכותי" שמכתיבים פרסים נחשבים ויודעי ח"ן. זה בסדר גמור לקרוא רק סיפורים קצרים באינטרנט או בלוגים שמעניינים אתכם. הכל קביל, נכון ואיכותי לכם. שרת התרבות של צרפת הודתה שלא קראה ספר כבר שנתיים

ביום הראשון של נובמבר שנת 1999 ישבה קבוצת כותבים באזור סן פרנסיסקו בארצות הברית, והחליטה שהשלמה היא מילה חשובה יותר ממושלם.  כך החל פרויקט  National Novel Writing Month -  NaNoWriMo . מאז, צובר הפרויקט תאוצה ומציע לכותבים ברחבי העולם להוציא לפעול את החלום שלהם לכתוב ספר, רומן, מבלי להניח למחסומי כתיבה כלשהם לעצור אותם. כל מה שנדרש מהם לעשות זה לשבת ב-1.11 בכל שנה מול דף נייר או מסך מחשב, לכתוב עד תומו רומן שיכיל 50,000 מילים עד התאריך 30.11 בשעה 11:59. לשבת ולכתוב יום יום מבלי להתייגע ולהתעכב בגלל היסוסי העורך הפנימי שלהם, מבלי להיכנע לדחיינות, מבלי לצאת מדעתם בגלל ליטושי סגנון ושכתובים. בהמשך גם הוקמו לשם כך אתר וקהילת תמיכה והבעת דעות, כמובן, והאנשים מוזמנים להירשם אליו ולהתחייב בו שהם מקבלים על עצמם את אתגר המוטיבציה היצירתי הזה, ולהשלים אותו גם אם הספר לא נוגע בשלמות. כך כבר שנים, אנשים מתחייבים לכתוב את הסיפור שמתרוצץ אצלם, אבל לציית לחוקים נוקשים ומעשיים: הסיפור חייב להיות חדש, אסור לכתוב בשיתוף עם אחרים, וחייב להיות מוגש בזמן. הפרויקט צבר תאוצה כך שבשנת 2013 כבר

כמה מילים לי, אחרי פרספקטיבה של 18 שנים בתקשורת במגוון תפקידים ותחנות ישיבה: 1. אכן, יש קשר בין דמוקרטיה לבין חופש הביטוי. אולם אין קשר בין פגיעה בדמוקרטיה לבין סגירת מעריב. ממילא כל גופי התקשורת של היום ממומנים על ידי אנשים פרטיים או קיימים בשבילם גם כשהם ציבוריים. מותר להם להיות בעלי אג'נדה, וככה העיתונות הייתה מאז ומעולם, ופרסמה לפי קריטריונים משלה. כך שזאת אחיזת עיניים לטעון שהם שירתו את הדמוקרטיה אם יצא שפרסמו עלה תאנה כלשהו פה ושם.  2. חבל על כל מקום עבודה שנסגר או מצטמצם, מי כמוני יודעת, אבל יש להתקדם למודלים המתקדמים של תקשורת. אלה אותם מודלים ופורמטים שיחלישו גם את מעמדם הלא מוצדק של "מעצבי דעת הקהל" בשכר, שחפצו ביקרם אבל במבחן ההיסטוריה לא תמיד הצדיקו את המוניטין וההילה שלהם כמומחים. הרי דמוקרטיה אמיתית מתבטאת ללא מתווכים וללא צנזורה סמויה וגלויה של עורך תוכן שמחליט מה ראוי להתפרסם ומה לא. כמה פעמים קראתם מאמר דעה ולא האמנתם לאף מילה? וכמה פעמים גיליתם שהמציאות שונה בתכלית השינוי ממה ש"נכתב בעיתון"? אני מתעבת את המילה הזאת "הדרה", אבל התקש

אחת האשליות הגדולות היא שאם הוצאות ספרים מקבלות את כתב היד שלכם להוצאה לאור, זה משתלם לכם יותר בכל מובן שהוא מהוצאה עצמית. בהוצאה עצמית אתם משלמים על הכל, לעומת השתתפות עצמית מסוימת בהוצאה "רגילה", או בכלל לא, אם כתב היד שלכם מבריק ובעל פוטנציאל לרווח לכולם. אנשים כותבים לא אוהבים לחשוב על הוצאה עצמית, משום שהיא נראית להם פחותת ערך ואינה משתלמת מבחינת ההשקעה הכספית והמקצועית בכתב היד שלהם. נדמה להם גם שאם ההוצאה לאור המכובדת ובעלת המוניטין מטפלת בהם הם מרוויחים יותר, בעיקר כספית. אני חולקת על כך, ואתי גם עמיתיי, המו"לים הדיגיטליים והמו"לים של הוצאות עצמיות. לא נהוג לדבר על כך ואפילו חוק הספרים החדש לא ממש שובר את השתיקה סביב הספרים. מכיוון שכל כך רבים נושאים בלבם חלום לכתוב ולפרסם, ראוי לדבר על כך גלויות. בסופו של דבר, עם חוק ספרים או בלעדיו, יוצא שההוצאה ורשת החנויות מקבלות את רוב הכסף שהלקוח משלם כשהוא קונה את הספר שלכם, כך שגם אם לא רציתם בכך אתם מממנים את הוצאת הספר שלכם בסופו של דבר. כלומר, הוצאה עצמית בכל זאת. מעט השקלים שתקבלו לא יצטברו להון גדול, בשל