תשמעו סיפור...

המטלה שקיבלה קבוצת הכתיבה שלי הייתה בעיניהם ערטילאית במיוחד: לכתוב על מצב של אי נוחות או יציאה מאזור הנוחות. אמרתי להם שמכיוון שהרוב בוחרים לכתוב על מה שמוכר להם ומדבר אל לבם, אני רוצה לנסות אתם כתיבה על מצב שהם לא מכירים או לא חשים בו בנוח. זהו אתגר מעניין לכל אדם כותב, לנסות להבין מה שלא מסתדר לו כמו שהוא מכיר, ולמה הוא בוחר לשים לב בזמן כזה. באתי בידיעה ברורה שיהיה טוב, כי אני כבר מכירה אותם. הם תמיד מלמדים אותי משהו חדש על העולם שלהם ובכלל. הסיפורים היו נהדרים, לכולם היה סוף מפתיע שסחף את כולנו וגרם לנו לפקוח עיניים גדולות מתימהון. האפשרויות בלתי מוגבלות פשוטו כמשמעו דווקא כשהאדם מנסה להסתגל למצב שלא הורגל בו והוא חייב לשרוד, או להסתגל, או להתעשת. אמרתי להם שאני כבר החלטתי שבשבילי המפגש השבועי אתם הוא כמו שעת סיפור. אני באה לשם בגלל אותן סיבות שגורמות לי לכתוב או להקשיב לאנשים - כדי לשמוע סיפור טוב. הם מוכיחים לי מדי שבוע שברחבי הארץ יש אנשים שטרם שמעתם את הסיפור שלהם וכתבתם אותו. זה הרבה יותר טוב בעיניי לפעמים מלקרוא ספר קאנוני רב מכר, שהסיפור שלו לא מדבר אליי. הם כן.

באחרונה נסעתי עם כמה נהגי מוניות, וכשסיפרתי להם שאני מקימה חברה לשירותי הוצאה לאור וסדנאות כתיבה הם הגיבו בטון נלהב מעט יותר מהנימוסי הצפוי. שניים מהם סיפרו לי שגם הם כותבים, ונתתי להם כרטיסי ביקור ואת גלויית הכתיבה שהוצאתי כמתנה למהססים. יחד עם עוד תגובות פה ושם של אנשים שמבררים אצלי בזהירות על הוצאה לאור, על תכנית שהייתה להם להדפיס סיפורים שלהם או מספרים שגם הם כתבו סיפור, אני מבינה שלא טעיתי בהתעקשות שלי שכתיבה היא כלי ביטוי בסיסי מאוד שאינו מיועד למעטים בלבד. הציפיות מאתנו שנערמו מגיל צעיר והקריטריונים שהעמידו בפנינו כמגבלות, בהם "כישרון כתיבה", הם אלה שקובעים מי ירשה לעצמו ומי לא. אני לא נדרשת כאן לשאלה של כישרון, משום שבסופו של דבר זה קשור גם לטעם ולסגנון. אני מבינה כעת שאולי אני כותבת מגיל צעיר מאוד משום שבבית שבו דיברו שתי שפות זרות ואני הייתי הצברית הראשונה שמגשרת בעברית, למדתי את אותיות הא'-ב' לא רק כדי לבער אנאלפביתיות. עוד אני מבינה כעת כמה לא מובן מאליו שאותי עודדו מגיל צעיר גם להתפרנס מכך, ואף התאכזבו כשלא עשיתי זאת. בדרך כלל כתיבה נחשב

אני לא אוהבת לעבוד בצורה שיטתית אבל חייבת. מדע חייב להיות מסודר ושיטתי אחרת אין למדענים על מה להישען כשהם מסכמים את המחקרים, השערות ומסקנות כאחד. גם מחוץ למדע, בחיים, שיטה היא מושג מקבע זיקה בין טרחה להישג. העולם שיטתי מאוד ואני מוצאת כל החיים שאני מתקשה להחזיק מעמד בצמידות לשלבים סדורים. אני פוחדת בכל פעם שאני צריכה לחשוב מסודר, אבל תכלס, אם להודות בכך, כשאני חושבת פרוע זה יוצא הכי מסודר שיש. כשאני מנסה להבין את ההיגיון, אני תוהה אם זאת ההגדרה שחיפשנו ליצירתיות. האם ככה נראות המולקולות ה"מדעיות" שמרכיבות בסופו של תהליך את היצירתיות, למען האמת? אימת בעלי הפרעות הקשב והריכוז האורגניות האמיתיות היא סדירות, עקביות, התמדה. הפרעות הקשב והריכוז היום משותפות לכולם, בלי יוצא מהכלל, כי זהו העולם שבו אנחנו חיים בחצי הצפון-מערבי, גיאוגרפי או תרבותי – עולם המולטי. כל דבר מפעיל כמה וכמה תפקודים אצלנו, טכנית, מה משחייב אותנו לפצל גם את המחשבה וההתייחסות שלנו. במפתיע, יש כאן חיקוי של תהליך הכתיבה, לפחות אצלי, כשאני נעה לכל הצדדים בתוכו אבל חותרת כל הזמן קדימה גם כשאני נסוגה לע

האם לכתוב טקסט שמדבר רק על עצמך מבלי להפיק מכך הארה נוספת לקורא על עצמו, או טקסט שבו הקורא מרגיש שהזמנת אותו פנימה לעולמך, שבו ירגיש שהוא נכנס למקום שבו הוא מזהה כל כך הרבה מהעולם שלו? למי אנחנו כותבים? כל כותב מתרגם השראה באמצעות השפה הפנימית שלו. לא תמיד נהיר לנו אם השפה הפרטית שלנו מובנת לאחרים, או משמעותית להם. הרשות נתונה לכל כותב אם לשלב את הביטויים הפנימיים האלה בתצלום עולם רחב יותר שנתפס באותו רגע רק בעיניו. מתי קורה הקסם? כשהקוראים מרגישים שהתצלום הפרטי הזה נוגע גם בהם ולא רק בכותב, ההשראה הופכת לדו-כיוונית גם אם חשבתם שאתם כותבים רק לעצמכם. זהו היבט שנוי במחלוקת משום שבסופו של דבר אנחנו לא כותבים משום שיש לנו קהל, אלא יש לנו קהל משום שאנחנו כותבים. עם זאת, אם יצאת קצת מעורך כדי לוודא שמה שראית עבר בתרגום מדויק גם לקורא והניע אותו לראות מראות נוספים משל עצמו, יכול להיות שזה מה שמסמן לנו שהצלחנו לבטא השראה בכתיבה, כך שלא רק אנחנו נפעמים ממנה. לפעמים אנחנו אכן כותבים כדי שאחרים ישמעו את הסיפור שלנו ויבינו מה שאנחנו רוצים לומר. לפעמים כתיבה היא גם בשביל אחרים ולא רק בשביל עצמ

חשבו על הפעם הראשונה שבה כתבתם סיפור. רובנו לא זוכרים את זה משום שלרוב לא נשארו עדויות לכך. זה קרה הרבה לפני שלמדנו לכתוב, הרבה לפני שלמדנו לקרוא. לרובנו קראו סיפורים כשהיינו תינוקות, והניחו לנו ספרים צבעוניים ביד. ישבנו מרותקים לסיפור שלא הבנו את כל מילותיו, ושמענו את אבא, או אמא, או סבא וסבתא מספרים לנו אגדה. אנחנו לא זוכרים את הפרטים אבל אנחנו זוכרים את הקול שלהם, אולי את האינטונציה הסבלנית והאטית שמנסה להתאים את עצמה לתפיסה של תינוק. אולי יש אפילו תצלום שמתעד אותנו מאזינים בשעת הסיפור. משם, מהרגע שפתחו בפנינו את האפשרות הזאת, המשכנו הלאה לבד. מזהים את המראה של תינוק או ילד קטן שמדבר אל עצמו כשהוא משחק בצעצועים או מדפדף בספר ומנסה לחקות את האינטונציה של המבוגר שסיפר לו סיפור? זהו המעקב המרתק העצמי שלו אחרי עלילה כלשהי שהוא רוקם בעצמו. זהו המקור, זוהי חדוות היצירה והגילוי של העולם, מבלי להכניס לכאן הגדרות נוספות כמו עריכה, שכתוב, סגנונות סיפור וכן הלאה. זוהי היכולת של כולנו לספר סיפור באותיות שיש לנו באותו הזמן. זוהי מלאכת הסיפור פשוטה כמשמעה, ואין אדם אחד שלא עשה זאת, משום

לא קל להקסים מבוגרים, ולכן שמחתי כשגיליתי סדרה חדשה להתמכר לה בשעות הפנאי המעטות שלי (באתרי צפייה יישרה, כמובן). כשחיפשתי מה כתבו עליה כבר ברור היה לי למה החמצתי אותה. אין לי מושג מי החליט לתרגם את שם הסדרה Once upon a time ל"עד עצם היום הזה"משום שהשם הזה מחמיץ את הקסם שבאגדה.  "היה היה פעם" הוא נקודת הכניסה שלנו לכל סיפור או אגדה שאנחנו מספרים לעצמנו על המציאות, ובמיוחד כשאנחנו רוצים לסטות ממנה. לפעמים האגדה משתלבת בחיים שלנו, לפעמים היא המעוף שלנו החוצה ממנה כדי להתמודד, כדי להתנחם וכדי לעשות לעצמנו סיעור אונות כדי למצוא לה פתרון יצירתי. מכל מקום, לטעמי לפחות, היא חייבת להתחיל בנקודה שתסקרן אותנו ותניע אותנו לרצות לזרום איתה. "היה היה פעם" מתחיל הרפתקה. "עד עצם היום הזה" מסכם אותה עוד לפני שהתחלנו בכלל את המסע. הוא אינו מסקרן אותנו דיו כדי להיכנס, בעיקר כשהיום הזה הוא בדיוק אזור הזמן שאנחנו לא רוצים להיות בתוכו כעת. בטח לא כשמספרים לנו סיפור.  כשאנחנו כותבים סיפור, אנחנו רוצים להתחיל לצעוד אתו ולהגיע לסוף שלו לאט, אנחנו עושים ז

צילום: אילת מריה מיטש "תשמעו סיפור" הוא הפתיח הכי מזמין שאני מכירה להרפתקה. אני לא מכירה אנשים שלא אוהבים סיפורים, מילדות ועד זקנה. אני לא מכירה אנשים שאין להם סיפור כלשהו לספר. אני מכירה, עם זאת, הרבה אנשים שמתביישים או חוששים לספר אותו. אני מכירה אנשים שלא מאמינים שההרפתקה של הכתיבה מיועדת גם להם. מי שלומד לזהות סיפור, עלילה ודמויות, יוכל גם לספר סיפורים משל עצמו בכל דרך שהיא. רבים חושבים שהתהילה של הסופרים שייכת רק לאמיצים. אני מציעה לכם לחשוב על זה אחרת: המעז מנצח, אמנם, משום שעשה את הצעד המתבקש, אבל התעוזה קיימת אצל כולנו, אם רק מאפשרים לה את התנאים המתאימים ואת הרשות לקרות. יש דרכים רבות לספר סיפורים והדרך הפשוטה והנפוצה היא כתיבה. למרות זאת, כתיבה נחשבת לאמצעי התבטאות השמור רק לבעלי כישרון או ידע בתחום. לצערי, האמצעי הזמין והנגיש לכולם הפך בעצם לכלי ביטוי ליחידי סגולה בלבד. אחרים מוותרים עליו מחשש שהם לא מספיק טובים לכתוב יותר מאשר צ'ק או אימייל בענייני עבודה. לטעמי, זאת בדיוק הטעות. אני חושבת שכל מי שיכול לקרוא יכול גם לכתוב הרבה יותר ממה