אין איש מלבדכם

באחרונה נסעתי עם כמה נהגי מוניות, וכשסיפרתי להם שאני מקימה חברה לשירותי הוצאה לאור וסדנאות כתיבה הם הגיבו בטון נלהב מעט יותר מהנימוסי הצפוי. שניים מהם סיפרו לי שגם הם כותבים, ונתתי להם כרטיסי ביקור ואת גלויית הכתיבה שהוצאתי כמתנה למהססים.

יחד עם עוד תגובות פה ושם של אנשים שמבררים אצלי בזהירות על הוצאה לאור, על תכנית שהייתה להם להדפיס סיפורים שלהם או מספרים שגם הם כתבו סיפור, אני מבינה שלא טעיתי בהתעקשות שלי שכתיבה היא כלי ביטוי בסיסי מאוד שאינו מיועד למעטים בלבד.

הציפיות מאתנו שנערמו מגיל צעיר והקריטריונים שהעמידו בפנינו כמגבלות, בהם "כישרון כתיבה", הם אלה שקובעים מי ירשה לעצמו ומי לא. אני לא נדרשת כאן לשאלה של כישרון, משום שבסופו של דבר זה קשור גם לטעם ולסגנון.

אני מבינה כעת שאולי אני כותבת מגיל צעיר מאוד משום שבבית שבו דיברו שתי שפות זרות ואני הייתי הצברית הראשונה שמגשרת בעברית, למדתי את אותיות הא'-ב' לא רק כדי לבער אנאלפביתיות.

עוד אני מבינה כעת כמה לא מובן מאליו שאותי עודדו מגיל צעיר גם להתפרנס מכך, ואף התאכזבו כשלא עשיתי זאת. בדרך כלל כתיבה נחשבת למקצוע לא שימושי, לא מכניס ולא בטוח. כשאני רואה כמה אנשים עושים דברים אחרים מלבד כתיבה שהיא משאת הנפש האמיתית שלהם, אני מרגישה מבורכת גם כשאני עדיין לא מצליחה להתקיים בסיסית רק ממנה.

שנים רבות שתקתי ולא כתבתי משום שידעתי שהמחיר הוא הסתגרות מסוימת, ריחוק חברתי ומאמץ שקורע אותי מהמהלך הרגיל של החיים, ואולי לא הייתי בשלה עדיין לשאת בו. היום כן, וזה הולך ומתגבר, לשמחתי.

הציפיות שלי מעצמי הן להבהיר את המשמעות הזאת לכל מי שמחזיק את כתב היד שלו מתחת למושב הרכב או בקופסה נחבאת בארון: אין יותר מי שימנע מכם לכתוב, מלבדכם.