תשמעו סיפור...

באחרונה נסעתי עם כמה נהגי מוניות, וכשסיפרתי להם שאני מקימה חברה לשירותי הוצאה לאור וסדנאות כתיבה הם הגיבו בטון נלהב מעט יותר מהנימוסי הצפוי. שניים מהם סיפרו לי שגם הם כותבים, ונתתי להם כרטיסי ביקור ואת גלויית הכתיבה שהוצאתי כמתנה למהססים. יחד עם עוד תגובות פה ושם של אנשים שמבררים אצלי בזהירות על הוצאה לאור, על תכנית שהייתה להם להדפיס סיפורים שלהם או מספרים שגם הם כתבו סיפור, אני מבינה שלא טעיתי בהתעקשות שלי שכתיבה היא כלי ביטוי בסיסי מאוד שאינו מיועד למעטים בלבד. הציפיות מאתנו שנערמו מגיל צעיר והקריטריונים שהעמידו בפנינו כמגבלות, בהם "כישרון כתיבה", הם אלה שקובעים מי ירשה לעצמו ומי לא. אני לא נדרשת כאן לשאלה של כישרון, משום שבסופו של דבר זה קשור גם לטעם ולסגנון. אני מבינה כעת שאולי אני כותבת מגיל צעיר מאוד משום שבבית שבו דיברו שתי שפות זרות ואני הייתי הצברית הראשונה שמגשרת בעברית, למדתי את אותיות הא'-ב' לא רק כדי לבער אנאלפביתיות. עוד אני מבינה כעת כמה לא מובן מאליו שאותי עודדו מגיל צעיר גם להתפרנס מכך, ואף התאכזבו כשלא עשיתי זאת. בדרך כלל כתיבה נחשב

אני לא אוהבת לעבוד בצורה שיטתית אבל חייבת. מדע חייב להיות מסודר ושיטתי אחרת אין למדענים על מה להישען כשהם מסכמים את המחקרים, השערות ומסקנות כאחד. גם מחוץ למדע, בחיים, שיטה היא מושג מקבע זיקה בין טרחה להישג. העולם שיטתי מאוד ואני מוצאת כל החיים שאני מתקשה להחזיק מעמד בצמידות לשלבים סדורים. אני פוחדת בכל פעם שאני צריכה לחשוב מסודר, אבל תכלס, אם להודות בכך, כשאני חושבת פרוע זה יוצא הכי מסודר שיש. כשאני מנסה להבין את ההיגיון, אני תוהה אם זאת ההגדרה שחיפשנו ליצירתיות. האם ככה נראות המולקולות ה"מדעיות" שמרכיבות בסופו של תהליך את היצירתיות, למען האמת? אימת בעלי הפרעות הקשב והריכוז האורגניות האמיתיות היא סדירות, עקביות, התמדה. הפרעות הקשב והריכוז היום משותפות לכולם, בלי יוצא מהכלל, כי זהו העולם שבו אנחנו חיים בחצי הצפון-מערבי, גיאוגרפי או תרבותי – עולם המולטי. כל דבר מפעיל כמה וכמה תפקודים אצלנו, טכנית, מה משחייב אותנו לפצל גם את המחשבה וההתייחסות שלנו. במפתיע, יש כאן חיקוי של תהליך הכתיבה, לפחות אצלי, כשאני נעה לכל הצדדים בתוכו אבל חותרת כל הזמן קדימה גם כשאני נסוגה לע