על ההבדל שבין מדע ליצירתיות, ועל הדמיון ביניהם
אני לא אוהבת לעבוד בצורה שיטתית אבל חייבת.
מדע חייב להיות מסודר ושיטתי אחרת אין למדענים על מה להישען כשהם מסכמים את המחקרים,
השערות ומסקנות כאחד. גם מחוץ למדע, בחיים, שיטה היא מושג מקבע זיקה בין טרחה להישג.
העולם שיטתי מאוד ואני מוצאת כל החיים שאני מתקשה להחזיק מעמד בצמידות לשלבים סדורים.
אני פוחדת בכל פעם שאני צריכה לחשוב מסודר,
אבל תכלס, אם להודות בכך, כשאני חושבת פרוע זה יוצא הכי מסודר שיש. כשאני מנסה להבין
את ההיגיון, אני תוהה אם זאת ההגדרה שחיפשנו ליצירתיות. האם ככה נראות המולקולות ה"מדעיות"
שמרכיבות בסופו של תהליך את היצירתיות, למען האמת?
אימת בעלי הפרעות הקשב והריכוז האורגניות
האמיתיות היא סדירות, עקביות, התמדה. הפרעות הקשב והריכוז היום משותפות לכולם, בלי
יוצא מהכלל, כי זהו העולם שבו אנחנו חיים בחצי הצפון-מערבי, גיאוגרפי או תרבותי – עולם
המולטי. כל דבר מפעיל כמה וכמה תפקודים אצלנו, טכנית, מה משחייב אותנו לפצל גם את המחשבה
וההתייחסות שלנו.
במפתיע, יש כאן חיקוי של תהליך הכתיבה,
לפחות אצלי, כשאני נעה לכל הצדדים בתוכו אבל חותרת כל הזמן קדימה גם כשאני נסוגה לעתים
לאחור, צוללת לעבר. זה תמיד כדי לחזור לשביל המרכזי מהסטייה הצידה להביט במה שנמצא
בשולי הדרך. אלוהי היוצרים מציב להם פתרונים שסוטים מגזע הצמיחה העקבי, כך שבסופו של
דבר מתוך שלא לשמה הם יגיעו לשמה - כתיבה.
הרי הכל מסתדר מבפנים עוד לפני שהוא מתבטא
החוצה. מי שרגיל לכתוב יודע על מה אני מדברת. זהו התהליך הזה שמתחיל בנקודה שמוכרת
למדענים כנקודה שממנה התחיל המפץ הגדול, וממנה התרחב היקום. אין יוצר שלא מכיר את זה,
לא רק כותבים. זוהי הנקודה שהוקינג חשב עליה עוד לפני שהמציאו מכשירים שיוכלו למדוד
אותה.
אם נשיק את תהליך הבריאה הזה לכתיבה, זוהי
הנקודה שממנה התחילו הסיפור או השיר שלנו, ומשם אנחנו ממשיכים גם כשאין לנו מכשירי
ביקורת שיגידו לנו אם זה נכון או ראוי. מהי נקודת המפץ הגדול שלכם? מהיכן מתחילה הנביעה
שלכם בכתיבה?
תגובות
הוסף רשומת תגובה