תשמעו סיפור...

ביום הראשון של נובמבר שנת 1999 ישבה קבוצת כותבים באזור סן פרנסיסקו בארצות הברית, והחליטה שהשלמה היא מילה חשובה יותר ממושלם.  כך החל פרויקט  National Novel Writing Month -  NaNoWriMo . מאז, צובר הפרויקט תאוצה ומציע לכותבים ברחבי העולם להוציא לפעול את החלום שלהם לכתוב ספר, רומן, מבלי להניח למחסומי כתיבה כלשהם לעצור אותם. כל מה שנדרש מהם לעשות זה לשבת ב-1.11 בכל שנה מול דף נייר או מסך מחשב, לכתוב עד תומו רומן שיכיל 50,000 מילים עד התאריך 30.11 בשעה 11:59. לשבת ולכתוב יום יום מבלי להתייגע ולהתעכב בגלל היסוסי העורך הפנימי שלהם, מבלי להיכנע לדחיינות, מבלי לצאת מדעתם בגלל ליטושי סגנון ושכתובים. בהמשך גם הוקמו לשם כך אתר וקהילת תמיכה והבעת דעות, כמובן, והאנשים מוזמנים להירשם אליו ולהתחייב בו שהם מקבלים על עצמם את אתגר המוטיבציה היצירתי הזה, ולהשלים אותו גם אם הספר לא נוגע בשלמות. כך כבר שנים, אנשים מתחייבים לכתוב את הסיפור שמתרוצץ אצלם, אבל לציית לחוקים נוקשים ומעשיים: הסיפור חייב להיות חדש, אסור לכתוב בשיתוף עם אחרים, וחייב להיות מוגש בזמן. הפרויקט צבר תאוצה כך שבשנת 2013 כבר

כמה מילים לי, אחרי פרספקטיבה של 18 שנים בתקשורת במגוון תפקידים ותחנות ישיבה: 1. אכן, יש קשר בין דמוקרטיה לבין חופש הביטוי. אולם אין קשר בין פגיעה בדמוקרטיה לבין סגירת מעריב. ממילא כל גופי התקשורת של היום ממומנים על ידי אנשים פרטיים או קיימים בשבילם גם כשהם ציבוריים. מותר להם להיות בעלי אג'נדה, וככה העיתונות הייתה מאז ומעולם, ופרסמה לפי קריטריונים משלה. כך שזאת אחיזת עיניים לטעון שהם שירתו את הדמוקרטיה אם יצא שפרסמו עלה תאנה כלשהו פה ושם.  2. חבל על כל מקום עבודה שנסגר או מצטמצם, מי כמוני יודעת, אבל יש להתקדם למודלים המתקדמים של תקשורת. אלה אותם מודלים ופורמטים שיחלישו גם את מעמדם הלא מוצדק של "מעצבי דעת הקהל" בשכר, שחפצו ביקרם אבל במבחן ההיסטוריה לא תמיד הצדיקו את המוניטין וההילה שלהם כמומחים. הרי דמוקרטיה אמיתית מתבטאת ללא מתווכים וללא צנזורה סמויה וגלויה של עורך תוכן שמחליט מה ראוי להתפרסם ומה לא. כמה פעמים קראתם מאמר דעה ולא האמנתם לאף מילה? וכמה פעמים גיליתם שהמציאות שונה בתכלית השינוי ממה ש"נכתב בעיתון"? אני מתעבת את המילה הזאת "הדרה", אבל התקש

אחת האשליות הגדולות היא שאם הוצאות ספרים מקבלות את כתב היד שלכם להוצאה לאור, זה משתלם לכם יותר בכל מובן שהוא מהוצאה עצמית. בהוצאה עצמית אתם משלמים על הכל, לעומת השתתפות עצמית מסוימת בהוצאה "רגילה", או בכלל לא, אם כתב היד שלכם מבריק ובעל פוטנציאל לרווח לכולם. אנשים כותבים לא אוהבים לחשוב על הוצאה עצמית, משום שהיא נראית להם פחותת ערך ואינה משתלמת מבחינת ההשקעה הכספית והמקצועית בכתב היד שלהם. נדמה להם גם שאם ההוצאה לאור המכובדת ובעלת המוניטין מטפלת בהם הם מרוויחים יותר, בעיקר כספית. אני חולקת על כך, ואתי גם עמיתיי, המו"לים הדיגיטליים והמו"לים של הוצאות עצמיות. לא נהוג לדבר על כך ואפילו חוק הספרים החדש לא ממש שובר את השתיקה סביב הספרים. מכיוון שכל כך רבים נושאים בלבם חלום לכתוב ולפרסם, ראוי לדבר על כך גלויות. בסופו של דבר, עם חוק ספרים או בלעדיו, יוצא שההוצאה ורשת החנויות מקבלות את רוב הכסף שהלקוח משלם כשהוא קונה את הספר שלכם, כך שגם אם לא רציתם בכך אתם מממנים את הוצאת הספר שלכם בסופו של דבר. כלומר, הוצאה עצמית בכל זאת. מעט השקלים שתקבלו לא יצטברו להון גדול, בשל

המטלה שקיבלה קבוצת הכתיבה שלי הייתה בעיניהם ערטילאית במיוחד: לכתוב על מצב של אי נוחות או יציאה מאזור הנוחות. אמרתי להם שמכיוון שהרוב בוחרים לכתוב על מה שמוכר להם ומדבר אל לבם, אני רוצה לנסות אתם כתיבה על מצב שהם לא מכירים או לא חשים בו בנוח. זהו אתגר מעניין לכל אדם כותב, לנסות להבין מה שלא מסתדר לו כמו שהוא מכיר, ולמה הוא בוחר לשים לב בזמן כזה. באתי בידיעה ברורה שיהיה טוב, כי אני כבר מכירה אותם. הם תמיד מלמדים אותי משהו חדש על העולם שלהם ובכלל. הסיפורים היו נהדרים, לכולם היה סוף מפתיע שסחף את כולנו וגרם לנו לפקוח עיניים גדולות מתימהון. האפשרויות בלתי מוגבלות פשוטו כמשמעו דווקא כשהאדם מנסה להסתגל למצב שלא הורגל בו והוא חייב לשרוד, או להסתגל, או להתעשת. אמרתי להם שאני כבר החלטתי שבשבילי המפגש השבועי אתם הוא כמו שעת סיפור. אני באה לשם בגלל אותן סיבות שגורמות לי לכתוב או להקשיב לאנשים - כדי לשמוע סיפור טוב. הם מוכיחים לי מדי שבוע שברחבי הארץ יש אנשים שטרם שמעתם את הסיפור שלהם וכתבתם אותו. זה הרבה יותר טוב בעיניי לפעמים מלקרוא ספר קאנוני רב מכר, שהסיפור שלו לא מדבר אליי. הם כן.

באחרונה נסעתי עם כמה נהגי מוניות, וכשסיפרתי להם שאני מקימה חברה לשירותי הוצאה לאור וסדנאות כתיבה הם הגיבו בטון נלהב מעט יותר מהנימוסי הצפוי. שניים מהם סיפרו לי שגם הם כותבים, ונתתי להם כרטיסי ביקור ואת גלויית הכתיבה שהוצאתי כמתנה למהססים. יחד עם עוד תגובות פה ושם של אנשים שמבררים אצלי בזהירות על הוצאה לאור, על תכנית שהייתה להם להדפיס סיפורים שלהם או מספרים שגם הם כתבו סיפור, אני מבינה שלא טעיתי בהתעקשות שלי שכתיבה היא כלי ביטוי בסיסי מאוד שאינו מיועד למעטים בלבד. הציפיות מאתנו שנערמו מגיל צעיר והקריטריונים שהעמידו בפנינו כמגבלות, בהם "כישרון כתיבה", הם אלה שקובעים מי ירשה לעצמו ומי לא. אני לא נדרשת כאן לשאלה של כישרון, משום שבסופו של דבר זה קשור גם לטעם ולסגנון. אני מבינה כעת שאולי אני כותבת מגיל צעיר מאוד משום שבבית שבו דיברו שתי שפות זרות ואני הייתי הצברית הראשונה שמגשרת בעברית, למדתי את אותיות הא'-ב' לא רק כדי לבער אנאלפביתיות. עוד אני מבינה כעת כמה לא מובן מאליו שאותי עודדו מגיל צעיר גם להתפרנס מכך, ואף התאכזבו כשלא עשיתי זאת. בדרך כלל כתיבה נחשב

אני לא אוהבת לעבוד בצורה שיטתית אבל חייבת. מדע חייב להיות מסודר ושיטתי אחרת אין למדענים על מה להישען כשהם מסכמים את המחקרים, השערות ומסקנות כאחד. גם מחוץ למדע, בחיים, שיטה היא מושג מקבע זיקה בין טרחה להישג. העולם שיטתי מאוד ואני מוצאת כל החיים שאני מתקשה להחזיק מעמד בצמידות לשלבים סדורים. אני פוחדת בכל פעם שאני צריכה לחשוב מסודר, אבל תכלס, אם להודות בכך, כשאני חושבת פרוע זה יוצא הכי מסודר שיש. כשאני מנסה להבין את ההיגיון, אני תוהה אם זאת ההגדרה שחיפשנו ליצירתיות. האם ככה נראות המולקולות ה"מדעיות" שמרכיבות בסופו של תהליך את היצירתיות, למען האמת? אימת בעלי הפרעות הקשב והריכוז האורגניות האמיתיות היא סדירות, עקביות, התמדה. הפרעות הקשב והריכוז היום משותפות לכולם, בלי יוצא מהכלל, כי זהו העולם שבו אנחנו חיים בחצי הצפון-מערבי, גיאוגרפי או תרבותי – עולם המולטי. כל דבר מפעיל כמה וכמה תפקודים אצלנו, טכנית, מה משחייב אותנו לפצל גם את המחשבה וההתייחסות שלנו. במפתיע, יש כאן חיקוי של תהליך הכתיבה, לפחות אצלי, כשאני נעה לכל הצדדים בתוכו אבל חותרת כל הזמן קדימה גם כשאני נסוגה לע